<h1>תניא רבתי סימן צ"ד</h1>
<h2>דף קלז:</h2>
תנו רבנן המל אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה. אבי הבן אומר בא"י אמ"ה אשר קב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ולאחר מילה ופריעה נוטל המברך כוס של יין ומברך בורא פרי הגפן. ואחר כך נוטל ההדס ומברך בורא עצי בשמים. ואחר כך אומר בא"י אמ"ה אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו. בא"י כורת הברית. ובעוד שהוא מברך. נוטל מן היין באצבעו ונותן בפי התינוק. ואחר כך אומר. אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו פלוני. ישמח האיש ביוצא חלציו ותגל האשה בפרי בטנה, כאמור (משלי כ"ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. ונאמר (בראשית כ"א) וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אותו אלהים. ונאמר (תהלים ק"ה) ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם. הודו לה' כי טוב. והקהל עונים כי לעולם חסדו. המברך אומר פלוני הקטן. והקהל עונים גדול יהיה. המברך אומר יחי הילד. והקהל עונים לאביו ולאמו. המברך אומר יהא אח לשבעה. והקהל עונים ואב לשמנה. ויש אומרים וגם לשמנה. ואומר המברך כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ושותה מעט והשאר שותה אמו של תינוק. ומה שאומר, המל אומר, המברך אומר, לפי שפעמים אין המוהל מברך. ובעל הדברות כתב לפי שהמוהל מוצץ וידיו ופיו מלוכלכות בדם ברית היה מנהג שאחד מוהל ואחד מברך. ומה שאין מברכין שהחיינו על המילה, כתב בעל עשרת הדברות ז"ל מסתברא לן משום שהיא מצוה דרמיא אבי דינא. ובתוספות מצאתי אמאי לא מברכינן שהחיינו על המילה, יש לומר כיון שיש בו צער לבן לא מתקני ביה רבנן שהחיינו. אי נמי שיעור חכמים כן הוא דלא מברכינן שהחיינו אפחות מל' יום. ומילה איתא לפחות מל' יום. אבל פדיון הבן אינו לפחות מל' יום, דיצא מכלל נפל בעינן. וצריך המוהל לברך על המילה קודם שימול, דקיימא לן כל המצות מברך עליהן עובר לעשיתן. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל שאם היה הנימול גדול צריך לכסויי ערותיה כשמברך על המילה. אבל קטן לא בריר לן מלתא שפיר. דאיכא דמדמי ליה לצואה דלא מפרשינן מינה עד שיאכל כזית דגן ולא צריך למיכסייה. ואיכא מאן דאמר דלא דמי לצואה וצריך למכסייה. ומסתברא דלא הוי ערוה עד שיהא ראוי לביאה. כדגרסינן בק"ש [ברכות כ"ד ע"א] היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא ק"ש אלא אם כן טלית מפסקת ביניהם. ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר. עוד כתב צריך לברך על המילה מעומד כדרך שיברכו העומדים שם. כדגרסינן העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כו'. וכן כתב רבינו טוביה דילפינן מספירת העומר שהיא מעומד דילפינן מבקמה, ובספירת העומר כתיב לכם וספרתם לכם וכן במילה כתיב לכם. עד כאן דבריו. ויש סומכים מדכתיב (בעזרא) (מלכים ב' כ"ג) ויעמוד כל העם בברית.
פירוש ברכת המילה מספר שבולי הלקט אשר קדש ידיד. רבינו שלמה ז"ל פירש זה יצחק. וידיד קרי ליה על שם (בראשית כ"ב) אשר אהבת. מבטן, קודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב (שם י"ז) ואת בריתי אקים את יצחק. והיינו מילה. בשארו שם. בבשרו שם חוק של מילה. וצאצאיו אחריו חתם באות זה של ברית קדש. ויש מפרשים קדש ידיד מבטן זה יעקב. דכתיב (מלאכי א') ואהב את יעקב. והוא מקודש מבטן דכתיב (בראשית כ"ה) ושני לאומים ממעיך יפרדו. זה לצדקו וזה לרשעו. וכשבאנו לברך על קדושת השאר וחתימת צאצאים באות ברית קדש לא תמצא זה לא באברהם ולא ביצחק אלא ביעקב. ויש מפרשים שנולד כשהוא מהול. ובפסיקתא דריש אשר קדש זה אברהם שנקרא ידיד דכתיב (ירמיה י"א) מה לידידי בביתי. (ובערכין) [ובמנחות] דריש ליה על אברהם. והקב"ה קדשו מבטן. דאתיא ידיעה ידיעה מגזרה שוה מירמיה. דבירמיה כתיב (שם א') בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ובאברהם כתיב (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען וגו'. מה ירמיה קידשו מבטן כדכתיב ובטרם תצא מרחם הקדשתיך. אף אברהם נתקדש בטרם צאתו מרחם. להציל ידידות שארנו משחת, גיהנם, דכתיב (זכריה ט') גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור וגו'. בא"י כורת הברית. פירש רבינו ישעיה ז"ל אף על גב שברך על המילה חוזר ומברך כורת הברית. מפני שניתנה מצוה זו לאבות מה שאין כן בכל המצות. יהא אח לשבעה וגם לשמונה. יש מפרשים יהא אח לשבעה זה אפרים. דכתיב (במדבר ז') ביום השביעי נשיא לבני אפרים. וגם לשמונה זה מנשה. דכתיב (שם) ביום השמיני נשיא לבני מנשה. וכן הוא אומר (בראשית מ"ח) ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. וישם את אפרים לפני מנשה. ואימתי יברך ישראל ברכה זו, בברכת מילה. ובאגדה אמר רבי זירא שיחתן של בני ארץ ישראל תורה. שהן אומרים תהא אח לשבעה ואב לשמנה. רבי יהושע בן לוי אמר זה אברהם שהוא אב לשמונה. ליצחק ולישמעאל ובני קטורה זמרן יקשן ומדן ומדין וישבק ושוח. אח לשבעה זה יצחק שהוא אח לישמעאל ובני קטורה. רבי שמואל אמר זה ישי שהוא אב לשמונה שנאמר (ש"א י"ז) ודוד בן איש אפרתי הוא מבית לחם יהודה ושמו ישי ולו שמונה בנים. יהא אח לשבעה זה דוד שהוא אח לשבעה. והיכא דאית ליה תרי ינוקי למימהל בחדא בי כנשתא. כיון דלא אפשר לממהלינהו כחדא. גופין מחולקין נינהו. וצריכא ברכה אכל חדא וחדא. ולא דמי לשחיטה דמברך חדא ברכה על כמה בהמות. דהתם אפשר למשחט תרוייהו כחדא. כדתנן השוחט והתיז שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה, אבל הכא לא אפשר. כן כתב בעל הדברות. וסברא היא. שהרי כל אחד מצוה בפני עצמה. זה מצותו על אביו וזה מצותו על אביו. אם כן תרתי מצות נינהו ואין עושין מצות חבילות, ואין מברכין ב' ברכות על כוס אחד. הילכך אפילו אם שניהם תאומים טעם אחד. הואיל ואי אפשר למול שניהן כאחד צריך לברך על זה וחוזר ומברך על זה.
כנסת שיש בה ברית מילה אין נופלין שם על פניהן, ואם הוא יום שני או יום חמישי אין אומר ועתה אל הוריתנו. ולא אבינו הרחמן. ובתענית צבור אומר סליחות ושלש עשרה מדות. אבל אין נופלין על פניהן ואין אומר תחנה וזכור ברית. ורבינו יצחק ברבי יהודה נשאל מילה שחלה בתענית כגון י"ז בתמוז וצום גדליה מהו להתפלל פסוקי דרחמי וסליחות ולומר וידוי ואל ארך אפים. והשיב על יום מילה כך נוהגין במקומנו שמתפללין סליחות ואומר וידוי. ואין אומר והוא רחום ותחנונים, ומנהג אבותינו תורה היא. ומצות מילה קבלו ישראל בשמחה דכתיב (תהלים קי"ט) שש אנכי על אמרתך. לפיכך אין נוהגין לומר והוא רחום ותחנונים. ודי שמניחין במקצת, ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות ווידוי ואל ארך אפים.
